פרויקט פינלנד (או- ריבועי ייאוש)

זו תקופה קשה בשבילי. זה לא סוד גדול. כל מי שמכיר אותי יודע שעכשיו לא טוב לי.

אני לא בנויה לכזו קרבה למשפחה שלי (או לשלו). אני מנסה להבהיר שזה לא אישי- אני פשוט לא אוהבת חיים צמודים כל כך. תמיד הייתי כזו, וגם ההוא ,אבל איכשהו קיווינו (בעיקר מכיוון שלא היו הרבה ברירות) שנצליח, שנשרוד את התקופה הצמודה הזו.

אז זהו, שרצונות ותקוות הם דברים נפלאים, והקשר שלהם למציאות היומיומית הוא מקרי בהחלט.

אי לכך ובהתאם לזאת, בכדי לשמור על שפיות דעתי, החלטתי לעשות טבלת ייאוש (אותי תמיד מעודד לראות כמה ימים כבר עברתי ועוד כמה נשארו). יש בעיה קטנה בתוכנית המופלאה שלי: אין לנו תאריך סיום. לא ידוע מתי נצליח לעבור מכאן לארץ הקור המופלאה…

אי לכך ובהתאם לזאת החלטתי ליצור טבלת ייאוש מסוג אחר: כל יום אני סורגת ריבוע. ריבוע אחד חמוד ועקום (כי לפני הפרוייקט הזה לא הרמתי מסרגה בחיי).

לפי התוכנית המעולה שלי, כשסוף סוף נעבור (או אפילו שכבר יהיה תאריך), אני אחבר את ריבועי הייאוש שלי לשמיכה מפנקת ועקומה, בה נתכרבל מול האח בימים הקרים המצפים לנו בפינלנד. וכך היא תהיה טבלת הייאוש הפרודוקטיבית והמעודדת ביותר שיצרתי. טוב שמופיעים פתאום פרצי אופטימיות בתוך כל האפור שאופף אותי:)

כפי שהזכרתי, אין לי מושג איך סורגים. את ההדרכות קיבלתי מכאן. זו רק דוגמא. כל ההדרכות שלה נפלאות. וכמו הרבה דברים טובים, גם היא נמצאת ביוטיוב…

אז הנה ריבועי ייאוש נבחרים מהנסיונות הראשונים שלי (יש לי כבר 17 ריבועים. הידד!):

שישה ריבועים- מהפחות עקומים שלי...

בשני צבעים (בעוד שבוע אני אצליח שני צבעים עם יד אחת קשורה מאחורי הגב)

הריבוע האהוב עלי, לפחות כרגע

אחד הנסיונות המחוררים שלי.

מודעות פרסומת

תגובה אחת

מתויק תחת פרויקט פינלנד

פורים 2011

הנה אני עומדת שם, במקום שמעולם לא דמיינתי את עצמי. עומדת בתוך בליל  של חלקי תחפושות שילדים ומבוגרים זרקו. אני מדמיינת כיצד העובדים אשר סר חינם בעיני מנהל החנות, מנודים לאזור ההוא- להתמודד עם זאטוטים רועשים, הורים עצבניים והתחפושות המפזורות. המצב גרוע- כמעט ואין תחפושת אחת מושלמת. המצב גרוע יותר, כי אני פשוט לא מבינה מה אני עושה שם.

האם זו לא אני שהרימה גבה בראותה תינוקות מסכנים וחסרי ישע בתחפושות מגרדות? האם זו לא אני שנאמה בפני אחיה על הבזבוז של כספים וזמן בקניית תחפושות לתינוק טרי שלא יזכור ולא מבין בכלל על מה המהומה, ובטח ובטח לא יכול להנות ממנה?

והנה אני, עומדת במבוכה על שיירי תחפושות, מחפשת אחר תחפושת לבני, בן 10חודשים, ילד חכם ומבין וקסום, אך לפי חשדותיי, עדיין לא מבין את דקויות ונפלאות החג.

אני יודעת מה אני מחפשת- אריה חמוד, וקליל- לא משהו שיכביד עליו, רק כובע קטן עם אוזניים וקצת רעמה. אני מוצאת את הבגד, עם הזנב- בלי הכובע. עוד תחפושת, אותו מצב, ועוד אחת ועוד. אני מבינה שהכובעים האבודים לא כל כך אבודים כמו שהם גנובים. אני מבינה את הגנבים. גם אני צריכה רק את הכובע. והנה מצאתי אחד, עם תלבושת והכל, מסתתר לו מאחורי המוני תחפושות ראפרים (התמונה: ילד בלונדיני לבוש בתלבושת נינג'ה משנות השמונים ושרשרת מנצנצת. זו התחפושת היחידה שלא נפתחה/נקרעה. האמת, זו ודאי התחפושת היחידה שלא נגעו בה).

אני חוטפת את האריה הקטן לפני שייעלם לי (בחיי שהיתה שם אמא אחת שארבה לי מאחורי מעמד של תחפושת נסיכה כלשהי). לוקחת גם קשת עם אוזניים של ארנב ועוד אחת של טיגריס וממשיכה לקופה.

המצב בקופה גרוע כמו קופה בסופר ביום שישי. אני שוב מלקה את עצמי- מה אני עושה שם, מחזיקה מבחר חיות בידיי? מחכה עם כל ההורים האחרים, טרוטי העיניים והעצבניים, אני מספרת לעצמי שזה הלחץ החברתי, שמצפים מאיתנו לחפש את הקטנטן, שזה בשבילו- מה, לא יהיו לו תמונות של הפורים הראשון שלו? שזה בשביל הסבים והסבתות שלו- שייהנו.

אחרי 20 דק' ארוכות בתור, אני הבעלים הגאה של תחפושת אריה שלמה, אוזניים של ארנב ושל טיגריס, ואני מפזמת לעצמי באופן לא צפוי ומאוד לא דכאוני. אני תופשת את עצמי ומחזירה את עצמי ל-mode תוהה ומלקה.

כל הזמן הזה, דרך אגב, שני הזכרים הלכו לאזור הצעצועים הנוסעים- בעיקר טרקטורים, מאושרים ולא מודעים להתחבטות הקשה שלי.

והנה, חזרה בבית, הילדון משחק על המזרון פעילות שלו, בעוד אני וההוא שוקדים על הדבקת אוזניים של ארנב לכובע של האריה (כן, אריה עם אוזניים של ארנב- מהספר האהוב על הקטן: "אין אריות כאלה" של אמי רובינגר). רבע שעה אחר כך, הקטנטן חובש את הכובע עם האוזניים, מחייך בעונג, פשוט כי הוא יודע שהוא איכשהו גרם להורים שלו להתפקע מצחוק . הוא לא בטוח מה בדיוק הוא עשה שיגרום להם להגיע לרצפה, אבל זה בזכותו, והוא אוהב לגרום להם לצחוק.

חג שמח לכולם, ובמיוחד להורים הנוראיים שמלבישים את התינוקות חסרי הישע שלהם בתחפושות מיותרות…

השארת תגובה

מתויק תחת חגים ומועדים לשמחה

תסכולים

במשפחה שלנו יש אותי, את האחר שלי, את הילד הקסום שלנו, את הכלבה השובבה ושני החתולים. אנחנו ממוקמים בבית קטן ופסטורלי- עם חצר גדולה ומוריקה, עם מרפסת מקורה, שמהווה גם מחסן לכל הדברים שלא נכנסים לבית הקטן. יש לנו אוטו אחד קטן. שנינו סטודנטים.

אל הבית הקטן והמתוק הזה עברנו לפני שבעה חודשים. הכל היה יכול להיותת נפלא, אם מהחניה היתה אפשרות לעבור ישירות לביתינו הקט. אך זהו אינו המצב. כדי להגיע לבית, אנחנו עוברים חצר גדולה יותר עם בית גדול והרבה יותר כלבים (בלי חתולים). זהו הבית של החמים שלי. וכמו חמים רבים אחרים, הם לא חמים במיוחד.

אין לי שום סיבה להתלונן. כרגע, אף אחד מאיתנו לא עובד- ולגור ביחידה נפרדת- ללא שכר דירה- זו הצלה אמיתית. ושוב, הבית מקסים ואינטימי, בדיוק מתאים לנו. אבל יחד עם כל הוקרת התודה (והיא קיימת, אי שם, מתחת להררי המרירות בתוכי), אני רק רוצה לברוח.

עד לפני שבעה חודשים, גרנו לבד, המשפחה המצומצמת שבנינו במו ידינו, עם תינוק אחד קטנטן שנולד ממש לא מזמן. היינו רחוקים מכל הפוליטיקה המשפחתית, החיבוקים והנשיקות, ההערות הפוגעניות. וגם בימים שאלה עברו לידינו, תמיד חזרנו הביתה- למקום המפלט שלנו.

עכשיו אין מפלט. אנחנו עטופים מכל עבר, נצפים בכל דקה, נשמעים בכל שעות היום והלילה. האח הגדול צופה (ולא, אני לא מתכוונת לעיוות הטלוויזיוני של הרעיון המקורי), רושם, שופט.

ואם זה לא מספיק, ההורים האוהבים והחונקים שלי גרים קמ' ספורים מאיתנו.

עברנו ממצב של לבד, בחיים משלנו, למצב של ביחד מוחלט- צמודים לאנשים שמהם באנו ומהם ברחנו.

שוב, כלפי חוץ, אין שום סיבה להתלונן- ואכן, כלפי חוץ, אני לא מתלוננת. אבל בפנים, אני אבודה. אני צריכה מקום לזעוק בו- מקום שבו הם לא ישמעו.

2 תגובות

מתויק תחת מחוץ למשפחה