הנה אני עומדת שם, במקום שמעולם לא דמיינתי את עצמי. עומדת בתוך בליל של חלקי תחפושות שילדים ומבוגרים זרקו. אני מדמיינת כיצד העובדים אשר סר חינם בעיני מנהל החנות, מנודים לאזור ההוא- להתמודד עם זאטוטים רועשים, הורים עצבניים והתחפושות המפזורות. המצב גרוע- כמעט ואין תחפושת אחת מושלמת. המצב גרוע יותר, כי אני פשוט לא מבינה מה אני עושה שם.
האם זו לא אני שהרימה גבה בראותה תינוקות מסכנים וחסרי ישע בתחפושות מגרדות? האם זו לא אני שנאמה בפני אחיה על הבזבוז של כספים וזמן בקניית תחפושות לתינוק טרי שלא יזכור ולא מבין בכלל על מה המהומה, ובטח ובטח לא יכול להנות ממנה?
והנה אני, עומדת במבוכה על שיירי תחפושות, מחפשת אחר תחפושת לבני, בן 10חודשים, ילד חכם ומבין וקסום, אך לפי חשדותיי, עדיין לא מבין את דקויות ונפלאות החג.
אני יודעת מה אני מחפשת- אריה חמוד, וקליל- לא משהו שיכביד עליו, רק כובע קטן עם אוזניים וקצת רעמה. אני מוצאת את הבגד, עם הזנב- בלי הכובע. עוד תחפושת, אותו מצב, ועוד אחת ועוד. אני מבינה שהכובעים האבודים לא כל כך אבודים כמו שהם גנובים. אני מבינה את הגנבים. גם אני צריכה רק את הכובע. והנה מצאתי אחד, עם תלבושת והכל, מסתתר לו מאחורי המוני תחפושות ראפרים (התמונה: ילד בלונדיני לבוש בתלבושת נינג'ה משנות השמונים ושרשרת מנצנצת. זו התחפושת היחידה שלא נפתחה/נקרעה. האמת, זו ודאי התחפושת היחידה שלא נגעו בה).
אני חוטפת את האריה הקטן לפני שייעלם לי (בחיי שהיתה שם אמא אחת שארבה לי מאחורי מעמד של תחפושת נסיכה כלשהי). לוקחת גם קשת עם אוזניים של ארנב ועוד אחת של טיגריס וממשיכה לקופה.
המצב בקופה גרוע כמו קופה בסופר ביום שישי. אני שוב מלקה את עצמי- מה אני עושה שם, מחזיקה מבחר חיות בידיי? מחכה עם כל ההורים האחרים, טרוטי העיניים והעצבניים, אני מספרת לעצמי שזה הלחץ החברתי, שמצפים מאיתנו לחפש את הקטנטן, שזה בשבילו- מה, לא יהיו לו תמונות של הפורים הראשון שלו? שזה בשביל הסבים והסבתות שלו- שייהנו.
אחרי 20 דק' ארוכות בתור, אני הבעלים הגאה של תחפושת אריה שלמה, אוזניים של ארנב ושל טיגריס, ואני מפזמת לעצמי באופן לא צפוי ומאוד לא דכאוני. אני תופשת את עצמי ומחזירה את עצמי ל-mode תוהה ומלקה.
כל הזמן הזה, דרך אגב, שני הזכרים הלכו לאזור הצעצועים הנוסעים- בעיקר טרקטורים, מאושרים ולא מודעים להתחבטות הקשה שלי.
והנה, חזרה בבית, הילדון משחק על המזרון פעילות שלו, בעוד אני וההוא שוקדים על הדבקת אוזניים של ארנב לכובע של האריה (כן, אריה עם אוזניים של ארנב- מהספר האהוב על הקטן: "אין אריות כאלה" של אמי רובינגר). רבע שעה אחר כך, הקטנטן חובש את הכובע עם האוזניים, מחייך בעונג, פשוט כי הוא יודע שהוא איכשהו גרם להורים שלו להתפקע מצחוק . הוא לא בטוח מה בדיוק הוא עשה שיגרום להם להגיע לרצפה, אבל זה בזכותו, והוא אוהב לגרום להם לצחוק.
חג שמח לכולם, ובמיוחד להורים הנוראיים שמלבישים את התינוקות חסרי הישע שלהם בתחפושות מיותרות…
בדרך... 