במשפחה שלנו יש אותי, את האחר שלי, את הילד הקסום שלנו, את הכלבה השובבה ושני החתולים. אנחנו ממוקמים בבית קטן ופסטורלי- עם חצר גדולה ומוריקה, עם מרפסת מקורה, שמהווה גם מחסן לכל הדברים שלא נכנסים לבית הקטן. יש לנו אוטו אחד קטן. שנינו סטודנטים.
אל הבית הקטן והמתוק הזה עברנו לפני שבעה חודשים. הכל היה יכול להיותת נפלא, אם מהחניה היתה אפשרות לעבור ישירות לביתינו הקט. אך זהו אינו המצב. כדי להגיע לבית, אנחנו עוברים חצר גדולה יותר עם בית גדול והרבה יותר כלבים (בלי חתולים). זהו הבית של החמים שלי. וכמו חמים רבים אחרים, הם לא חמים במיוחד.
אין לי שום סיבה להתלונן. כרגע, אף אחד מאיתנו לא עובד- ולגור ביחידה נפרדת- ללא שכר דירה- זו הצלה אמיתית. ושוב, הבית מקסים ואינטימי, בדיוק מתאים לנו. אבל יחד עם כל הוקרת התודה (והיא קיימת, אי שם, מתחת להררי המרירות בתוכי), אני רק רוצה לברוח.
עד לפני שבעה חודשים, גרנו לבד, המשפחה המצומצמת שבנינו במו ידינו, עם תינוק אחד קטנטן שנולד ממש לא מזמן. היינו רחוקים מכל הפוליטיקה המשפחתית, החיבוקים והנשיקות, ההערות הפוגעניות. וגם בימים שאלה עברו לידינו, תמיד חזרנו הביתה- למקום המפלט שלנו.
עכשיו אין מפלט. אנחנו עטופים מכל עבר, נצפים בכל דקה, נשמעים בכל שעות היום והלילה. האח הגדול צופה (ולא, אני לא מתכוונת לעיוות הטלוויזיוני של הרעיון המקורי), רושם, שופט.
ואם זה לא מספיק, ההורים האוהבים והחונקים שלי גרים קמ' ספורים מאיתנו.
עברנו ממצב של לבד, בחיים משלנו, למצב של ביחד מוחלט- צמודים לאנשים שמהם באנו ומהם ברחנו.
שוב, כלפי חוץ, אין שום סיבה להתלונן- ואכן, כלפי חוץ, אני לא מתלוננת. אבל בפנים, אני אבודה. אני צריכה מקום לזעוק בו- מקום שבו הם לא ישמעו.
בדרך... 